החלטה בתיק ת"א 45545-06-11

1.         לפני בקשת התובע להתיר לו הבאת ראיות לסתור קביעת הוועדה הרפואית מטעם המוסד לביטוח לאומי (להלן:- "וועדת המל"ל" או "הוועדה") וזאת בהתאם להוראות סעיף 6ב' לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה- 1975. (להלן:- "החוק").

הנתבעות 1 ו-2, שעניינן רלוונטי לבקשה, (להלן:- "הנתבעות") מתנגדות לבקשה.

2.         עניינה של התביעה היא שלוש תאונות דרכים בהן היה מעורב התובע ושאירעו בזמן עבודתו, תאונה ראשונה מיום 05/07/04, תאונה שנייה מיום 08/11/05 ותאונה שלישית מיום 04/12/08.

התאונות הוכרו על ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן:- "המל"ל") כתאונות עבודה ובשלוש התאונות אף נקבעה נכות על פי דין.

3.         עניינה של הבקשה כאן היא בקביעת וועדת המל"ל לגבי התאונה השנייה בלבד (להלן:- "התאונה") כאשר בתאונה זו המבטחות הן הנתבעות 1 ו-2 ואלו כאמור הביעו התנגדותן לבקשה.

4.         התובע יליד 24/06/55 נפגע בתאונה במהלך עבודתו, כאשר עלה לרכב על מנת להתחיל בנסיעה, על פי הנטען, מעד התובע והחליק, כאשר ידו השמאלית נמתחה בחוזקה בזמן שניסה לאחוז בידית הרכב על מנת להימנע מהנפילה. לטענת התובע, כתוצאה מהתאונה נפגע בשוק ימין ובכתף שמאל.

התאונה, כאמור, הוכרה על ידי המל"ל כתאונת עבודה, וועדת המל"ל קבעה כי לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור 10% בגין קרע של גיד סופרא ספינטיס בשוק ימין.

עוד קבעה וועדת המל"ל כי אין כל קשר סיבתי בין התאונה לבין הפגיעה של התובע בכתף שמאל. התובע ערער על החלטה זו וועדה רפואית לעררים (להלן:- "וועדת הערר") אישרה את החלטת וועדת המל"ל מדרג ראשון, לפיכך הגיש התובע ערעור על החלטת וועדת הערר לבית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע, אשר דחה את הערעור.

 על קביעה זו בלבד של וועדת המל"ל מלין התובע ובעניינה הוגשה הבקשה.

טיעוני הצדדים :

5.         לטענת התובע, טעתה וועדת המל"ל בקובעה כי אין קשר סיבתי בין הפגיעה בכתף שמאל לבין התאונה, לשיטתו התעלמה הוועדה מבדיקת אולטראסאונד שעבר התובע עובר לתאונה המראה כי כתף שמאל הייתה בריאה לחלוטין והתעלמה מכך שעובר לתאונה לא סבל התובע מכל בעיה רפואית בכתף שמאל ולא נתנה הנמקה טובה כיצד נוצר אותו קרע בכתף שמאל, כן התעלמה וועדת המל"ל מנסיבות התאונה המראות בסבירות גבוהה כי כתוצאה מהתאונה נחבל התובע בכתפו השמאלית.

6.         הנתבעות מנגד טענו כי דין הבקשה להבאת ראיות לסתור להידחות משזו הוגשה ללא כל בסיס עובדתי ומשפטי ולאחר שהתובע מיצה את כל הדרכים לרבות ערעור לבית דין וכל טענותיו בעניין נדחו שוב ושוב שכן אין להן כל יסוד.

לשיטתן, לא נתקיימו נסיבות חריגות ויוצאות דופן וכן לא נתקיימו המבחנים אשר נקבעו בפסיקה המאפשרים חריגה מן הכלל והתרת הבאת ראיות לסתור.

עוד טענו הנתבעות כי וועדות המל"ל מדרג ראשון ושני התייחסו לכל בעיותיו של התובע, בחנו את כל תלונותיו, התייחסו אליהן באריכות והמסקנות אליהן הגיעו היו אחרי בדיקת התובע והתייחסות למלוא התיעוד הרפואי בעניינו ומסקנות אלו עמדו גם בבחינה של בית הדין אשר דחה ערעור התובע על החלטת הוועדות בעניין זה.

עוד טענו הנתבעות כי התובע חולק על קביעת הוועדות שכן אלו אינן מתיישבות עם ציפיותיו, אולם התובע אינו מתייחס לטעם כלשהו הקיים בפסיקה ואשר יש בו כדי להצדיק קבלת הבקשה ואי שביעות רצון מהחלטה של וועדה אינה מצדיקה התרת הבאת ראיות לסתור.

דיון

7.         סעיף 6 ב' לחוק הפלת"ד, מכוחו מוגשת הבקשה דנן, קובע כך:

"נקבעה על פי כל דין דרגת נכות לנפגע בשל הפגיעה שנגרמה לו באותה תאונת דרכים, לפני שמיעת הראיות בתביעה לפי חוק זה, תחייב קביעה זאת גם לצורך התביעה על פי חוק זה; ואולם בית-משפט יהיה רשאי להתיר לבעל דין בתביעה לפי חוק זה, להביא ראיות לסתור את הקביעה האמורה, אם שוכנע שמן הצדק להתיר זאת מטעמים מיוחדים שיירשמו."

הכלל על פי הפסיקה  הוא כי רשות להבאת ראיות לסתור תינתן במקרים חריגים ויוצאי דופן, וכפי האמור בע"א 5779/90 הפניקס נ' טיארה, פ"ד מה(4)77 :